פני יהושע על בבא מציעא י״ח

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא י״ז ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י״ט ע״א »

1 מַאי ״גּוֹבָה אֶת הַכֹּל״? מָנֶה וּמָאתַיִם הוּא דְּאִית לַהּ.

2 וְאֶלָּא, מִדְּתָנֵי רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי: אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה, לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִטַּמֵּא לָהּ, וְכֵן הִיא לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִטַּמְּאָה לוֹ. מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, מֵת הוּא – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ.

3 דִּלְמָא דִּכְתַב לַהּ, וְכִי תֵּימָא: דִּכְתַב לַהּ, מַאי לְמֵימְרָא? מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.

4 אֶלָּא אַבָּיֵי מִגּוּפַהּ דְּמַתְנִיתִין קָא הָדַר בֵּיהּ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָה עָסְקִינַן, דְּגֵט הַיְינוּ כְּתוּבְּתַהּ, אַטּוּ גֵּט מָנֶה מָאתַיִם כְּתִיב בֵּיהּ?

5 וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמִגְבֵּא לַהּ בֵּיהּ כְּמַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ דָּמֵי, לִטְעוֹן וְלֵימָא פָּרַעְתִּי.

6 וְכִי תֵּימָא דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: אִי פְּרַעְתַּהּ אִיבְּעִי לָךְ לְמִיקְרְעֵיהּ, אָמַר לַן: לָא שְׁבַקְתַּן, אָמְרָה: בָּעֵינָא לְאִנְּסוֹבֵי בֵּיהּ.

7 וְכִי תֵּימָא אָמְרִינַן לֵיהּ: אִיבְּעִי לָךְ לְמִיקְרְעֵיהּ וּמִכְתַּב אַגַּבֵּיהּ, גִּיטָּא דְּנַן דִּקְרַעְנוּהּו לָא מִשּׁוּם דְּגִיטָּא פְּסוּלָה הוּא, אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּגְבֵּי בֵּיהּ זִמְנָא אַחֲרִיתִי. אַטּוּ כֹּל דְּמַגְבֵּי, בְּבֵי דִינָא מַגְבֵּי?

8 מַתְנִי׳ מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה, וְשׁוֹבָרִין – הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: כְּתוּבִין הָיוּ, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא לִתְּנָן.

9 גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִמְלַךְ שֶׁלֹּא לִתְּנָן, הָא אָמַר: ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה.

10 וּרְמִינְהוּ: הַמֵּבִיא גֵּט, וְאָבַד הֵימֶנּוּ – מְצָאוֹ לְאַלְתַּר כָּשֵׁר, אִם לָאו – פָּסוּל.

11 אָמַר רַבָּה, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, כָּאן – בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת.

12 וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת – וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת.

13 דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, קַשְׁיָא דְּרַבָּה אַדְּרַבָּה. דְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דַּהֲוָה כְּתִוב בֵּיהּ בִּשְׁוִירֵי מָתָא דְּעַל רָכִיס נַהֲרָא. אָמַר רַב הוּנָא:

14 חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירֵי, וַאֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי מִינָּךְ רַב הוּנָא. נְפַק, דַּק וְאַשְׁכַּח. דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.

15 וְהָא בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דְּכִי מְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת דָּמֵי, וְקָא פָּשֵׁיט רַבָּה דְּיַחְזִיר, אַלְמָא אִי הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אִין, אִי לָא – לָא.

16 עֲבַד רַבָּה עוֹבָדָא בְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי כִיתָּנָא דְּפוּמְבְּדִיתָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ.

17 אִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דִּמְזַבְּנִי כִּיתָּנָא וְהוּא שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ, אַף עַל גַּב דִּשְׁכִיחָן שְׁיָירָתָא.

18 וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דְּתָרוּ כִּיתָּנָא וְאַף עַל גַּב דְּהוּחְזְקוּ, דְּלָא שְׁכִיחָא שְׁיָירוֹת.

19 רַבִּי זֵירָא רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא וּמְשַׁנֵּי. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. וּרְמִינְהִי: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לְאִשָּׁה. אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה.

20 קָתָנֵי מִיהַת בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לָאִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה!

21 וּמְשַׁנֵּי: כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְכָאן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת.

22 אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ דְּלָא נַהְדַּר, וְהַיְינוּ דְּרַבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דְּלָא הוּחְזְקוּ לָא נַהְדַּר, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה.

23 בִּשְׁלָמָא רַבָּה לָא אָמַר כְּרַבִּי זֵירָא, מַתְנִיתִין אַלִּימָא לֵיהּ לְאַקְשׁוֹיֵי. אֶלָּא רַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה?

24 אָמַר לָךְ, מִי קָא תָנֵי: הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה? דִּלְמָא הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, וּלְעוֹלָם כִּדְקַיְימָא לַן לְאַלְתַּר.

25 לְמַאן דְּאָמַר לְרַבִּי זֵירָא בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?

26 רַבָּה סָבַר דְּקָתָנֵי כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵית דִּין עָסְקִינַן, וּבֵית דִּין כִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ – לֹא יַחְזִיר, לֹא הוּחְזְקוּ – יַחְזִיר.

27 וְרַבִּי זֵירָא אָמַר לָךְ: מִי קָתָנֵי ״כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּבֵית דִּין״? ״כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין יַחְזִיר״ קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם דְּאִשְׁתְּכַח אַבָּרַאי.

28 רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי עֵדִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן.

29 אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִתְרְמִי שְׁמָא כִּשְׁמָא, וְעֵדִים כְּעֵדִים, קָא מַשְׁמַע לַן.

30 רַב אָשֵׁי אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמַר: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית.

31 וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, אֲבָל נֶקֶב בְּעָלְמָא – לָא.

32 רַב אָשֵׁי מְסַפְּקָא לֵיהּ סִימָנִים אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן.

33 רַבָּה בַּר בַּר חָנָה

פירוש פני יהושע על בבא מציעא י״ח

1 בתוספות בד"ה אטו גט מנה ומאתים כו' ותימא היכי מוכח כו' ואביי נמי לוקמי הכי כו' עד סוף הדיבור. ויש לתמוה דמה קושיא היא זו דאביי לוקי כרב כיון דאמר בהדיא אטו כל דמגבי בי דינא מגבי ומה"ט גופא לית ליה לדרב וכן מה שתירצו התוס' נראה תמוה. ומה שפי' מהרש"א קיצר במובן. ונלע"ד ליישב כשיטת מהרש"א דמאי דקאמר אטו כל כו' היינו דוקא במקום שכותבין והטעם נ"ל בזה דבמקום שכותבין עיקר הגוביינא בכתובה ולא בכתב הגט וא"כ כשאין הכתובה בידה ודאי מצי למטען פרעתי והחזרת לי הכתובה לראיה שנפרעת הכתובה ואח"כ נאבד ממני ומש"ה לא חשש לכתוב על הגט שטרא דנן כיון דלאו בב"ד קא מגבי ואיהו גופא לא ס"ד בזה אבל במקום שאין כותבין דא"כ עיקר הגוביינא בכתב הגט וכמ"ש לעיל בסמוך ואם כן לא שייך לומר אטו כל כו' כיון שכל עיקרה לא באתה לגבות אלא בכתב הגט לא היה לו לפרוע אלא עד שתכתוב על הגט שטרא דנן וא"כ ע"כ הא דקאמר אי ס"ד במקום שאין כותבין כו' לא גרסינן ליה כמ"ש מהרש"א וכן נראה ג"כ קצת מפרש"י אלא דנ"ל דאף אי גרסינן לה אין פירושו דאיירי דוקא במקום שאין כותבין כיון דעיקר דחיית אביי מעיקרא לא תליא בהא אלא אפילו אי איירי במקום שכותבין אפ"ה נדחית הראיה דר"י כיון דגיטה היינו כתובתה אלא הא דנקט אביי מעיקרא דלמא במקום שאין כותבין לרווחא דמלתא אמר הכי כמ"ש בסמוך ופירושו דבין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין איירי מתניתין למאי דמשמע ליה דהוציאה הגט היינו כתב הגט אבל בלא כתב אף במקום שאין כותבין כתובה לא גביא כמ"ש לעיל וא"כ קאמר נמי הכא בההיא לישנא אי ס"ד דבמקום שאין כותבין עסקינן פי' אף במקום שאין כותבין דמה"ט נאמר דממילא מוכח דגיטה היינו כתובתה וע"ז מסיק דא"א לומר כן דאי ס"ד דגיטה היינו כתובתה דתקנו רבנן דככתוב דמי א"כ לימא פרעתי והיינו במקום שכותבין כתובה דעיקר הגוביינא לא תליא בגט וא"כ מצי למימר דמה שלא חשש לכתוב גיטא דנן היינו משום דלאו בב"ד מגבי ואיהו לא ס"ד בזה כיון שלא באתה לגבות ע"י הגט זה שיט' הגמרא וע"ז מקשו התוספות דאכתי היא גופא תקשי אמאי לא מוקי אביי דוקא במקום שאין כותבין דתו לא שייך אטו כל דמגב' כדכתיבנא אבל במקום שכותבין אה"נ דאינה גובה וכתב הגט נמי אין ראיה כיון דמצי למימר אטו כל דמגבי כיון דעיקר הגוביינא היה ע"י כתובה וע"ז מתרצים התוספות שפיר דע"כ א"א כלל לאוקמי מתני' במקום שאין כותבין לחוד ולא במקום שכותבין דא"כ לישנא דמתניתין קשיתיה אע"כ דמאי דבעי לאוקמי במקום שאין כותבין היינו אף במקום שאין כותבין וה"ה למקום שכותבין וא"כ שפיר הדר ביה דקשיא ליה במקום שכותבין אמאי גובה הא מצי למימר אטו כל דמגבי כיון שאין הכתובה בידה אע"כ שהגוביינא שלה אינה ע"י כתב הגט אלא ע"י מבע"ד כדר"י כן נראה לי ליישב שיטת התוס' ודו"ק:

2 בא"ד א"נ נוקי כו' וגביא ע"י עידי הגט עכ"ל. אף לפמ"ש בסמוך דמשמע לאביי הוציאה הגט היינו כתב הגט היינו למאי דס"ד מעיקרא אבל עכשיו כיון דסוף סוף בעי לאוקמי כר"י ע"כ עידי הגט הוא כמ"ש התוספ' לעיל א"כ מקשו שפיר וק"ל:

3 במשנה מצא גיטי נשים כו' ה"ז לא יחזיר שאני אומר כתובים היו עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דמאי קמ"ל בגט דלא יחזיר לאשה כשאין הבעל מודה משום שמא נמלך ותיפוק ליה אפילו לא נמלך א"א ליתן הגט בלתי ציווי הבעל כיון שלא עשאו שליח לזה המוצאו ובגט שליחות דוקא בעינן שישמע מפי הבעל ולא דמי לשאר שטרות ואף על גב דאמרינן בגמרא דמתני' לדיוקא דאמר תנו נותנין אתא לאשמעינן מ"מ פשטא דלישנא משמע שיש ג"כ קצת חידוש בגוף הדין וכ"נ מלשון התוספות וכמו שיתבאר ונ"ל דפשטא דמתני' איירי שהאשה אומרת שכבר ניתן הגט לידה וס"ד דמהימנא בהא כיון שיותר יש לתלות הנפילה מידה שלא נזהרה כ"כ בשמירתו שאינה צריכה לו כ"כ משא"כ אילו היה עדיין בידו כדי ליתנו לה היה נזהר בשמירתו ועוד דאמרינן בעלמא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ומה"ט אין דרך לכתוב הגט אלא סמוך לנתינה ממש ולא לכתבו ולהניחו בכיסו וא"כ זמן הגט מוכיח שכבר היה הגט בידה וקמ"ל דאפ"ה תלינן שלא היה עדיין בידה אלא מידו נפל כיון שנמלך עליו שלא ליתנו כנ"ל ועיין בסמוך:

4 בתוספות בד"ה הא אמר תנו נותנין וא"ת כו' והא דקתני נמלך עכ"ל. ונ"ל דלאו אדיוקא דל' נמלך קאי דנראה מפירושם דלא נחתו עדיין לדייק לשון ונמלך אלא בתירוצם אלא עיקר כוונתם משום דמפשט ל' הגמ' משמע דהא דדייק הא אמר תנו נותנין היינו מדקתני שאני אומר נמלך שזה הל' משמע שאין הבעל רוצה כלל בנתינת הגט ותיפוק ליה שאפי' מצווה עכשיו למסור לה הגט אין נותנין וממילא ידעינן דכ"ש כשאינו בפנינו שאין נותנין אע"כ דבאמר תנו נותנין לכך כתב התוס' דגם זה אינו דיוק די"ל הא דקתני שאני אומר נמלך היינו לייפות הטעם דאיכא למימר שממנו נפל ולאפוקי דלא תימא דודאי כבר ניתן לידה שכן נראין הדברים שממנה נפל וכמ"ש בסמוך וקמ"ל דלא. זה נ"ל ברור בכוונת התוספות ובחנם נדחק מהרש"א וע"ז מתרצים שפיר דאכתי ל' נמלך קא דייק דאל"כ ליתני שאני אומר כתובים היו ולא נתנן ונאמר ג"כ דהיינו שיש לתלות שממנו נפל אע"כ דל' ונמלך משמע שיש עדיין תקנה ליתן הגט. ועיין מ"ש בזה בחידושי גיטין בפ' כל הגט וכאן אביא בקצרה לפי הצורך לסוגיא שלפנינו כנ"ל ודו"ק:

5 בא"ד וא"ת ומנ"ל דאפי' לזמן מרובה דלמא לאלתר עכ"ל. פי' דאע"ג שמצאו אדם אחר אפ"ה שייך שיעור לאלתר כגון שראינו את הגט סמוך לנפילתו ביד הבעל אלא שיש להסתפק שמא בתוך כך מסרו ליד אשתו ואפי' למ"ד לאלתר היינו שלא עבר אדם שם משכחת לה נמי שלא עבר שם שום אדם אלא זה האיש ואשתו וק"ל:

6 בא"ד והיא גופא אתא לאשמעינן דלא יחזיר דחיישינן לשמא נמלך עכ"ל. והרבותא בזה נרא' כמו שכתבתי בל' המשנה דלא תימא שנראין הדברים שכבר ניתן לידה וממנה נפל וק"ל:

7 בא"ד וא"ת והלא אפילו הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן עכ"ל. וקשה דאמאי לא קשיא להו בפשיטות דיש חידוש דלא חיישינן לקנוניא שתטרף לקוחות בזה הגט כדי כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וע"ז לא הוי משני מידי וי"ל דזה נמי לא שייך אלא אליבא דרב דאמר שגובה עיקר כתובתה בכתב הגט אבל למאי דקי"ל כר"י דאמר לעיל בסוגיא בסמוך דעיקר הגוביינא לא תלי בגט אלא גובה במעב"ד דתקנת כתובה ומאי דתנינן הוציאה הגט היינו עידי הגט כמ"ש התוספות לעיל אם כן לק"מ וק"ל. ומיהו י"ל דלענין כתובה לא תלי מידי בזמן הגט אלא שגובה למפרע מזמן הכתובה וליכא למיחש שמא לא גירשה כלל אלא עכשיו רוצה לעשות קנוניא דמ"מ כיון שבידו לגרשה עכשיו ואז תגבה למפרע כדין לא שייך קנוניא כה"ג. מיהו אכתי לרב איכא למיחש שמא פרעה כבר והחזירה הגט ועכשיו אומר למוסרה לידה להפסיד לקוחות. ויש ליישב דאף שפורע לה הכתובה אפ"ה אין דרך להחזיר לו הגט דבעיא לאנסובי ביה אלא למיכתב גיטא דנן כדמסיק רב להדיא בפ' הכותב:

8 בא"ד ואי לאלתר דוקא אם כן צ"ל שראינו הגט בידה עכ"ל. וצ"ע דהא מצ"ל דלאלתר איירי שראינו אותו סמוך לנפילה ביד הבעל אלא שהאשה אומרת שבתוך כך מסרו לידה וא"כ כשהבעל מודה בזה קתני דיחזיר כיון שלא ראינו אדם אחר שעבר שם וליכא למימר דהתוספ' לא נחתו כלל לזו הסברא שהאשה טוענת שברגע כזה אחר ראיית הגט ביד הבעל נמסר לידה שנראה להם דוחק וא"כ מ"ש לעיל בל' קושייתם דמתני' מצי מיירי לאלתר היינו שבודאי עדיין לא יצא מיד הבעל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי טעם צריך לזה שאני אומר דמהיכא תיתי יחזיר הגט לאשה כיון שבודאי עדיין לא היה בידה ובתורת נתינה עכשיו לא יכול ליתנה לה כיון שאינו שליח הבעל ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

9 בא"ד ורבה דייק כו' אפי' לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה עכ"ל. ויש לדקדק דיותר ה"ל למימר דומיא דדייתיקי ושוברים דקתני בהאי מתני' גופא וע"כ אם אמר תנו נותנין אפילו לזמן מרובה דהא מסקינן סוף פירקין דלממונא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון. מיהו יש ליישב דבכל הני בלא"ה ליכא שום חידוש דאם אמר תנו נותנין דלא שייך בהו שום חשש כדמסקינן לקמן אם לא למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לענין שובר ורבה מרא דשמעתא ליה ליה עדיו בחתומיו זכין לקמן בפרק המפקיד דף ל"ה ע"ב:

10 בפרש"י בד"ה כל מעב"ד כו' וזה מקויים בב"ד היה ולכך הובא שם עכ"ל. ונראה מפירושו דבב"ד דרב הונא גופא נכתב הנפק ע"ז הגט ויש לתמוה ע"ז דמלבד מה שהקשו התוספות על פירושו יש לתמוה עוד דא"כ שהב"ד של ר"ה היו מכירין חתימת העדים החתומים על הגט שהיה מעיר שוירי שהיו מכירין בו א"כ איך שייך לחוש לשוירי אחר שיהיה ג"כ שמותיהם כשמות אלו העדים שהרי חתימתן ניכרת להם ולחתימה כחתימה ודאי ליכא למיחש כמו שיתבאר בסמוך בלשון התוספות ואף אם נדחק לומר שיש לחוש שאלו העדים משוירי שהיו מכירים הלכו לעיר שוירי אחרת וחתמו שם גם כן על גט אחר באותו יום עצמו הכתוב בזה הגט שהשליח יודע האמת שחתמו ע"ז הגט שבידו והשליח גופא לא חשיד לן דמשקר אלא שהוא בעצמו טועה וסובר שזה הגט שלו. מ"מ יש לתמוה כיון שזה השליח הביא זה הגט לפני הב"ד לקיימו וא"כ צ"ל שהב"ד גופא נסתפקו שמא הובא לפניהם עוד גט אחר כזה וכתבו עליו ג"כ הנפק כזה וזו חששא רחוקה מאד ואם האמת כן היה שקיימו ב' גיטין שווין א"כ לא שייך לומר חיישינן לשני שוירי דודאי ב' שוירי נינהו כיון דבזו השוירי היו יודעין דליכא תרי יוסף בן שמעון ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

11 בתוספות בד"ה נפק דק ואשכח כו' קשה דאם כן מה מועיל ההנפק כו' דאם יש לחוש לנמלך כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב קצת שיטת רש"י דאף על גב דבכל גיטין ביד שליח דעלמא לא חיישינן לנמלך כיון דאין יכול לבטלו אלא בפני השליח כמ"ש התוספות בסמוך וכן לא חיישינן למזוייף דהשליח נאמן אם אומר בפ"נ ובפ"נ או שאפשר לקיימו עוד מ"מ האי גיטא כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש כמ"ש התוספ' עצמן בסוגיין ובכמה דוכתי וא"כ ממילא אזלי נמי נאמנות השליח דאמרינן אי ס"ד דגיטא מעליא הוי היה נזהר בשמירתו וממילא חיישינן לשמא נמלך והודיע לשליח בביטולו או שלא מסרו לידו כלל בתורת שליחות ולכך לא נזהר בשמירתו או שלא נפל מידו אלא מיד הבעל ויש לחוש ג"כ למזוייף ואפי' קיום בחותמיו אפשר דלא מהני כמ"ש התוספות לעיל דף י"ג ע"ב דשט"ח שאיתרע בנפילה לא מהני לקיימו אח"כ וכן יש לחוש ג"כ לשני שוירי כדחייש ר"ה ועל כל החששות אר"ח לרבה דליעיין ביה ופשיט שפיר ממתני' דכל מעשה בית דין ה"ז יחזיר והיינו ג"כ ש"ח שיש בו הנפק מוכח מזה דלא חיישינן שזייף ההנפק גופא אף ע"ג דאיתרע בנפילה וכמו שהביאו התוספות זו הראיה עצמה לעיל ומוכח ג"כ דלא חיישינן לנמלך ולא לשני שוירי וא"כ ה"נ בהאי גיטא דכ' בו הנפק לא חיישינן למזוייף וכן לשמא נמלך ולא מסרו כלל לשליח בתורת גירושין או שנתנו ובטלו מיד בפניו דכיון שהיה ביד השליח בב"ד לכתוב עליו הנפק ודאי שליח גמור לגירושין הוא וכן לא חיישינן לשני שוירי ומ"ש רש"י חששא דנמלך היינו משום דחששא זו נזכר במשנתינו ועלה קאי האי דכל מעב"ד וממילא דתו ליכא למיחש נמי לכל החששות דמוכח גם כן מהאי דכל מעשה בית דין ובלא"ה צריך לומר כן מדלא הזכיר רש"י להוציא מידי חששא דשני שוירי שעלה נסתפק ר"ח ור"ה אע"כ כדכתיבנא ודו"ק:

12 בא"ד וי"ל דאי כתוב בו הנפק מיירי שנפל מיד האשה כו' עכ"ל. פי' דההנפק מועיל להאמין האשה שמידה נפל שדרכה לקיים הגט ולא הבעל כדאמרינן לקמן דמלוה מקיים שטריה אלא שיש לחוש שמא לא ביד זאת האשה היה אלא ביד אשה אחרת ששמה כשמה בשוירי אחרת ופשיט לה מההיא דכל מעשה ב"ד וק"ל:

13 בא"ד ולא חיישינן שמא משקרת כו' עכ"ל. משום דהכא לא שייך לחוש שאינה משקרת אלא טועה שסוברת שזה הגט שלה דא"כ להימנה בכך דכיון שכבר היה הגט בידה מותרת לכך הוצרכו לחששא דמשקרת וק"ל:

14 בא"ד וא"ת אביי דאמר כו' עכ"ל. ואפשר דעיקר קושייתם לתירוץ הראשון שכתבו דחיישינן שהאשה משקרת ושמא לא ממנה נפל ואפ"ה פשיט מההיא דכל מעב"ד אם כן קשיא להו מהא דחיישינן לשני יצחק אבל אי איירי שנפל מיד השליח א"כ לא דמי כלל דכיון שהשליח אבד בודאי גט כזה אלא שיש לחוש שמא נאבד עוד גט כזה במקום זה וזו חששא רחוקה היא משא"כ בשני יצחק ואפילו הכי משנו התוספות שפיר אפילו לתירוצם הראשון וק"ל:

15 בד"ה ואפילו לזמן מרובה תימא כיון שמודה כו' וי"ל דנאמן כו' ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים כו' עכ"ל. עי' מ"ש במהרש"ל וכן בת"ח האריך לתמוה על ל' התוספות דאיך שייך לומר דיחזיר לה עכשיו בתורת נתינה כיון שלא עשאו שליח ועוד דלישנא לא משמע כן ושאר קושיות ותירץ בע"א ע"ש שדבריו נכונים. ולענ"ד יש ליישב תירוץ התוספות דע"כ הא דנאמן לומר גרשתי לענין להבא היינו משום דבידו לגרשה מהיום אבל למפרע אינו נאמן כיון שאין בידו עכשיו לגרשה למפרע שאם יעשה גט מוקדם העדים לא ישמעו לו אבל בגט הנמצא בשוק קאמר שפיר דאם הבעל מודה נאמן אפילו למפרע שהרי בידו לגרשה עכשיו בזה הגט הנמצא ע"י המוצא שיעשנו שליח ותהא מותרת ממ"נ שאם מידה נפל הרי כבר נתגרשה ואם מידו הרי מתגרשת ע"י נתינה זו מיום הכתוב בו ואף דלכמה מילי אמרינן דאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה מ"מ אף אם יחזיר לידה ג"כ צריכה להביא ראיה אימת מט' גיטא לידה כדאמרינן בסמוך ומה"ט גופא יחזיר לאשה כמו שאמר הבעל דליכא למיחש למידי אבל אי הוי ס"ד דחיישינן ליוסף בן שמעון אחר א"כ הרי אין בידו לגרשה בזה הגט עכשיו א"כ כשאמר שכבר גירשה נמי לא יחזיר ואף אם אין לשון התוספות כן מ"מ הענין נכון בעצמו ובזה א"ש דאף למאי דקי"ל להלכה דאף להבא אינו נאמן לומר גירשתי היינו משום דלא אמרינן הואיל ובידו לגרשה כיון שמחוסר מעשה הגט אבל הכא שהגט מוכן ובידו לצוות למוסרו לידה בתורת נתינה א"כ מדקאמר שכבר היה בידה ודאי קושטא קאמר דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ודו"ק:

16 בגמרא ר' ירמיה אמר כגון דקא אמרי עדים מעולם לא חתמנו כו' ולכאורה משמע דר"י פליג וס"ל דאפילו באין שיירות מצויות ולא הוחזקו אפ"ה לא יחזיר אלא היכא דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו וקשה דא"כ קשיא מתני' דכל מעשה בית דין ה"ז יחזיר דהתם לא שייך תירוצא דר"י דקשיא קושית התוס' דאכתי ניחוש שמא המעב"ד לא נכתב לזה אלא לאחר והוא משקר ובזה לא שייך תירוץ התוס' ואפשר דר"י סובר דלענין ממונא ודאי לא חיישינן לשני שוירי אלא לענין איסורא והיינו דוקא לענין איסור א"א משא"כ בשטרי חליצה ומיאונים לא חיישינן מק"ו דממון כסברת התוס' דלקמן וכמו שאפרש שם כדסבר ר' עמרם לקמן ועוד דרוב המפרשים הקדמונים כ' דר"י לא פליג אדרבה ור"ז לדינא אלא לענין פי' המשנה בלבד וק"ל:

17 בתוספות בד"ה מעולם לא' חתמנו כו' וי"ל כו' אף ע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי כו' עכ"ל. פי' דאף על גב שאמר מכיר אני הגט בטביעת עין דקי"ל בסמוך דלא מהימן אלא צורבא מרבנן דוקא אבל לא אינש דעלמא ומשמע לכאורה דמשום דחשדינן ליה דמשקר וכיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא קשיא להו להתוספ' א"כ בשינויא דר"י נמי ניחוש שהוא משקר לכך כתבו התוספות דהתם נמי לאו משום דמשקר אלא שאומר כן בדדמי שהוא מכירו אבל לא איירי התוספות כלל אם מכירו על ידי סימן וזה ברור ודלא כמהרש"א ודו"ק:

18 בא"ד וחתימה כחתימה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמהיכא תיתי נחוש לחתימה כחתימה דא"כ קיום שטרות מאי מהני ע"י הכרת החתימות דשמא הוא עצמו איתרמי לחתום כחתימת העדים או איזה איש אחר וי"ל דלא חיישינן אלא דוקא היכא דאיתרע בנפילה אף דחששא רחוקה היא כדמצינן לכמה מילי ועוד דהתם סמכינן אחזקה דלא נחשדו לזייף שטרותיהם משא"כ הכא דבהכשר וק"ל:

« פני יהושע על בבא מציעא י״ז ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י״ט ע״א »